פסק-דין בתיק בש"א 30330/08

1.         בפני בקשה של המבקש למתן צו ביניים המורה למשיבים להימנע מהרחקת המבקש מן הארץ עד להכרעה בעתירה.

זאת במסגרת העתירה בה מבוקש להעניק למבקש אשרת עבודה בענף הבנייה ו/או בכל ענף עבודה אחר ולאפשר לו לעבוד בישראל לתקופה המקסימלית הקבועה בחוק הכניסה לישראל.

            לחלופין, מבוקש בעתירה שאם ביהמ"ש לא יעניק למבקש אשרת עבודה, ייתן לו ביהמ"ש אשרת שהיה זמנית לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, שבמהלכם יוכל המבקש להסדיר את ענייניו בטרם עזיבתו את הארץ מרצון.

2.         לטענת המבקש, אזרח סיני, הוא נכנס לישראל ב-11/07 מגבול מצרים.

            זאת לאחר שבמהלך שנת 2007 פנה המבקש לנציגי חברת כוח אדם בסין, ביקש לעבוד בישראל כחוק ובתמורה לכך התחייב לשלם לחברת כוח האדם סך של 9,000 דולר, סכום ששולם על ידו ע"י גיוס כספים מקרובים וקבלת הלוואות בנקאיות.

            לטענתו, נציגי חברת כוח האדם הודיעו לו כי כניסתו לישראל תהיה דרך מצרים לאחר שהות קצרה במצרים. ואמנם, כך היה והמבקש ביחד עם קבוצה של עובדים סינים אחרים, הגיע למצריים ושהה בה מספר ימים. אח"כ הוסע, ביחד עם עובדים נוספים, ברכבים של נציגי חברת כוח האדם דרך מדבר סיני ומשם הוכנסו לישראל, כאשר נאמר להם שנציגי חברת כוח האדם ממתינים בישראל ויסדירו את ענייניו, כולל הנפקת אשרת עבודה כדין, כאשר רק בדיעבד התברר לו כי כניסה זו אינה חוקית, כי הינה בבחינת הסתננות בלתי חוקית, ושהוא נפל קורבן למעשה הונאה.

            לטענת המבקש, לאחר שבא בדברים עם נתינים סיניים השוהים בישראל, הסתבר לו, כי המשיב אינו נוהג להעניק אשרות עבודה במקרים אלה וכי כל פניה למשיב בתיק זה, הינה בבחינת לקחת סיכון שהוא יגורש לאלתר מישראל.

            לטענתו, יש לשקול את המקרה לגופו באופן אנושי ומוסרי תוך התחשבות בכספים שהוציא לצורך הגעתו לארץ ובכך שנפל קורבן למעשה הונאה ולאפשר לו לעבוד בישראל.

3.         המשיב מצידו הגיש בקשה לסילוק על הסף של העתירה עקב אי קיומה של החלטה מינהלית אותה תוקף העותר בעתירה והיות העתירה מופרכת על פניה ונעדרת עילה משפטית כלשהי.

זאת, לאחר שהעותר הסתנן למדינת ישראל ולא רק שאין לו זכות לשהות ולעבוד בה אלא על פי חוק עליו לעזוב את הארץ באופן מיידי.

            לטענת המשיב, אין לעותר, שאף לא פנה למשיב לקבל אשרת עבודה בישראל ולא ניתנה כל החלטה בעניינו, כל טענה מהותית לפיה הוא נכלל בחוק, תקנה או נוהל כלשהו של המשיב המאפשרים את הסדרת מעמדו בישראל.

העותר הינו מסתנן חסר כל מעמד וטענותיו לגבי חברת כוח האדם בסין ונפילתו קורבן למעשה הונאה הינן מעורפלות וסתמיות ללא כל אסמכתאות התומכות בהן.

לטענת המשיב, מתן סעד ביניים משמעותו הנפקת מעין "אשרת שהייה" למי שעבר עבירה פלילית על חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל") ויש למחוק את העתירה על הסף, באשר למבקש אין כל עילה בדין לסבור כי זכאי הוא לאשרה כלשהי.

4.         לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות החלטתי לדחות את העתירה על הסף.

            אני סבור שבמקרה דנן, מעבר לכך שברי כי אין מקום ליתן צו ביניים וליתן "הכשר" זמני לעותר לשהות בארץ, יש גם מקום לסילוק העתירה על הסף.

            לפי תקנה 7 (2) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, בית המשפט רשאי לדחות עתירה על הסף, על פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט.

            במקרה דנן, לכאורה, אין כל סיכוי לעתירה ואין עילה להתערבות בית המשפט.

            במקרה דנן, אין גם כל החלטה של "רשות" (המשיב) אותה תוקף העותר בעתירה, כנדרש בסעיף 5 (1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים תש"ס-2000, שכן העותר כלל לא פנה למשיב לקבלת אישור שהיה, בציינו שלא עשה כן כיוון שפניה כזו היתה מסכנת אותו להיות מגורש מישראל.

ואומנם, לא בכדי לא פנה העותר למשיב בבקשה לאשרה, שכן מן הסתם בקשה זו היתה מסורבת בדין (כפי שסורבה במקרים דומים שבהן היתה פניה כזו למשיב).